ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ש' סרחאן) מיום 19.4.2010
פסק דין
המערער הינו רופא כללי, העובד בשירותיה של המשיבה. ככלל, מבוטחים של המשיבה עשויים לקבל טיפול רפואי באחת משתי דרכים: האחת – במרפאות האם של המשיבה, בהן עובדים רופאים שכירים שלה, והשניה – במרפאות עצמאיות. במרפאה עצמאית מקבל הרופא את תמורת עבודתו מאת המשיבה, לפי מספר המבוטחים שאושרו על ידי המשיבה כמשויכים אליו.
חולה המגיע לרופא העצמאי – האחרון מעביר כרטיס מגנטי של החולה במחשב, וכך נפתחת הרשומה הרפואית של החולה, ובה ניתן לראות לאיזה רופא משויך החולה. אם החולה איננו משויך לרופא (אליו הגיע החולה), בידי הרופא עומדת הבחירה אם לטפל בו, שאז לא יקבל הרופא תמורה עבור הטיפול מאת המשיבה, או להפנותו לרופא אליו משויך החולה.
אם החולה מבקש להצטרף כמשויך לרופא פלוני, עליו לחתום על טופס הצטרפות. טופס הבקשה מועבר לאישורה של המשיבה. כל עוד לא אושר השיוך בידי המשיבה, אין הרופא זכאי לתמורה עבור הטיפול במבוטח. ואשר למדיניות האישור של בקשות השיוך, לפי מדיניותה של המשיבה, אישור שכזה עשוי להינתן רק אם המבוטח הינו חייל משוחרר, מצטרף חדש לקופה, תינוק שנולד זה עתה, או חולה שעבר מרופא עצמאי אחר.
כל פרטי ההתקשרות שתוארו עד כה מבוססים על מערכת הסכמית, שבמרכזה הסכם כתוב משנת 1999, שחידש והחליף הסכם משנת 1993. לכך נוספו נהלים שונים לפיהם עבדו ועובדים הרופאים העצמאיים של המשיבה, ובהם המערער.
תביעתו של המערער לבית משפט השלום מקורה בטרונייתו, לפיה המשיבה לא שילמה לו תמורת טיפולו בחולים בהם הוא טיפל. תביעתו הועמדה על סך 122,756 ₪. המשיבה טענה, להגנתה, כי החולים בגינם מבקש ממנה המערער תמורה אינם משויכים לו, ולכן אין הוא זכאי לתמורה עבור הטיפול בהם, ככל שאמנם טיפל בהם.
בית משפט השלום דחה את התביעה, כאשר ביסודה של פסיקתו עומדת הקביעה, כי המטופלים בגינם ביקש המערער תמורה מהמשיבה – אינם משויכים למערער.
על פסק דין זה מלין המערער, בערעור שהניח לפניי, ובו הוא חוזר על שלל הטענות שטען בפני בית המשפט קמא, ובכלל זה הוא מבקש לשנות מקביעות שבעובדה שנקבעו בידי השופט קמא.
בערעורו של העורר לא ראיתי כל ממש. בפני בית המשפט קמא הוכחה המערכת ההסכמית שתוארה בתחילת דבריי שלמעלה, והיתה ידועה היטב למערער, ידיעה שאף היא הוכחה בבית המשפט קמא. המערער ידע, כי אין הוא זכאי לכל תמורה שהיא עבור חולה שאין הוא משויך לו. הוא יכול היה לדעת, בכל פעם שהגיע אליו חולה, אם הוא משויך לו אם לאו, ומכאן – אם הוא זכאי לתמורה עבור הטיפול בו, אם לאו.
נראה, מכל מקום, שטרונייתו של המערער מופנית לפגם שנפל בשיקול דעתה של המשיבה, שלא אישרה, משך שנים, את שיוכם של חולים שונים בהם הוא נהג לטפל. טרוניה זו של המערער לא יכולתי לקבל. מסתבר, כי חלק הארי של המבוטחים אותם הוא מבקש לנכס לעצמו משויכים למרפאת האם באיכסאל, ומטופלים בידי רופאים שכירים שבמרפאה, ולכן לא ניתן היה, לפי מדיניותה של המשיבה, לשייכם למערער. יתרה מכך, המערער מסר למשיבה טפסי הצטרפות, שלא נחתמו בידי המבוטחים עצמם, משמע מזויפים. מכל מקום, לא הוכח בידי המערער, כי שיקול דעתה של המשיבה נפגם באופן שניתן לומר על המשיבה, כי היא הפרה את המערכת ההסכמית עם המערער. מדיניותה, המבקשת להגן על מרפאות האם שלה, היא מדיניות סבירה, ומכל מקום ידועה היתה היטב למערער, שעבד באופן זה משך שנים רבות, בלא כל טרוניה.
סוף דבר, משום הטעמים הללו, לא יכולתי לקבל את הערעור, ולכן אדחה אותו. המערער ישא בשכר טרחתה של המשיבה בערעור בסך של 10,000 ₪ ומע"מ, סכום אותו יש בידה לקבלו מתוך העירבון שהפקיד המערער בקופת בית המשפט.
ניתן היום, כ"ה חשון תשע"א, 02 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.